סיכום ומסקנות

בשמיני ביולי בשנת 2006, חשף העיתונאי אמנון אברמוביץ' בחדשות ערוץ 2, שהנשיא משה קצב הגיש מכתב למני מזוז, היועץ המשפטי לממשלה בו הוא טוען כי אישה המועסקת בבית הנשיא מנסה לסחוט אותו, בין השאר בטענה שהטריד אותה מינית' פרסום זה כמובן הינו ללא האשמות קודמות לגבי התנהלות שכזו מצד קצב.
מהר מאוד הפך קצב ממאשים לכאורה לנאשם, וזאת תחילה הובא לידי ביטוי בעיתון "הארץ" בתאריך ה- 12 ביולי 2006, בפרסום שנכתב ע"י אסתי אהרונוביץ ורוני זינגר, הצטברו עדויות ישירות ועקיפות על חמש נשים אשר עבדו עם קצב טרם מינויו לנשיא, הן למעשה מספרות על הטרדות מיניות והתנכלויות לאחר שהתנגדו לו. במהלך הכתבה הקרבנות מדברות על המקרה הפרטי שלהן ובנוסף על מקרים נוספים ששמעו עליהם, על נשים אחרות במשרדו. הן לא פעם ולא פעמיים ציינו כי בגלל המספר הרב היה צורך בלהוציא את האמת לאור, אף כמה התלוננו לממונות עליהן , לשווא, רק אחת מביניהן הגישה תלונה כנגדו. למעשה כאן נוכל לראות את תפקיד התקשורת כחושפת אמיתות, התומכת בזכות הציבור לדעת את אופיו של הנשיא המכהן (בזמנו) וכרודפת צדק, אך האם אינה רודפת רייטינג?, כתגובה להאשמות בתקשורת לגבי העדויות של חמשת הנשים, נמסר מבית הנשיא: "אין באפשרותנו להתייחס למקרים אנונימיים אשר מתיימרים לתאר פעילות כזאת או אחרת. כל הסיפורים מתבררים כלא מבוססים. לפי הנתונים בפניית 'הארץ', אין שום אמת בתלונות והן כנראה סימפטום לאופנה האחרונה", במילים 'סימפטום לאופנה האחרונה' נוכל להבין כי מדובר ברדיפה התקשורתית שהייתה אז, וברצון של התקשורת לחשוף את הסיפור, ללא התערבות המשטרה או רשויות החוק.

ב-26 לספטמבר שנת 2006, פורסם ב"ידיעות אחרונות" חלק מתמליל קלטת הסחיטה שאמור להוות חלק ראייתי בפרשה, בעוד שתיק קצב אמור לעבור מהמשטרה לפרקליטות לצורך קבלת החלטה האם להגיש כתב אישום נגד הנשיא.
בקלטת המדוברת מופיע שיח בין קצב ל-א', והוקלטה ללא ידיעת המתלוננת א'. בקלטת א' מבית הנשיא מוכיחה את קצב ואומרת : "אתה מלכלך עלי, אתה מפיץ עלי שמועות. התעללת בי נפשית ופיזית. כפית עלי יחסי מין. השתמשת בי וניצלת אותי"
א' ממשיכה ומאיימת כי תחשוף את כל אשר עשה לה, בנוסף אומרת: "תתבייש לך. אתה צריך לצאת מכאן עם אות קלון. אתה לא ראוי לתפקיד הזה". אמירה שכזו גורמת לנו לשאול האם מניעיה של המתלוננת טהורים?.

א’ בהמשך סיפרה לו על כך שניגש אליה אדם זר, שהציג עצמו כעיתונאי שהציע לה חצי מיליון דולר עבור הסיפור שלה, מהמשפטים לאחר מכן היה אפשר להבין מדוע זוהי קלטת סחיטה, אך הדבר היותר מדליק נורות אדומות הוא העובדה שעיתונאי הציע לה כמות נכבדת של כסף על מנת שתחשוף את סיפורה, אז האם התקשורת דואגת לרווחת הציבור ולהשגת צדק או לתוכן פרסומי ורייטינג גבוה?

לפי הנכתב כשנה לאחר הרשאת קצב בכתבת התחקיר שנכתבה ע"י אורן פרסיקו , הייתה מעורבות של כתבים ועיתונאים רבים בהאשמות קצב בפרט ובמקרה קצב בכלל. הכתבה נכתבה כיום לאחר פרסום הערכת הדין המלאה ובה מוזכרים העיתונאים גידי וייץ כאשר עבד ב"כל העיר", אדר פרימור ואסתי אהרונוביץ מ"הארץ" ואילנה דיין מהתכנית "עובדה".

בכתבה נכתב, ׳א' ממשרד התיירות ציינה בעדותה את שמה של אילנה דיין כאחת העיתונאיות שפנו אליה בעקבות היבחרו של קצב לנשיא המדינה. "בהתחלה כשהוא נבחר לנשיא צלצלו אלי כל מיני עיתונאים, הם ידעו מזה... צלצלה אילנה דיין", היא מצוטטת בהכרעת הדין׳

׳השופטים קיבלו את גרסת א' כי דיין פנתה אליה סמוך לבחירת קצב לנשיא, אף שהם מציינים כי גרסה זו "לא אושרה בעדותה של אילנה דיין". ההחלטה לקבל את הגרסה, הסבירו, נובעת מ"השיחה שמתקיימת בין א' לבין דיין במהלך שנת 2005, כשנה לפני פרוץ הפרשה. שיחה זו מהווה מעין 'שיחת המשך' לשיחה קודמת בנושא זה, כפי שמסרה א'".

על פי עדותה של א', בשנת 2005 פגשה את דיין בסניף של רשת סופר-פארם בירושלים ותהתה אם התקדם משהו בתחקיר על קצב. ׳

מקרה נוסף היה עם המתלוננת ל' והכתבת אסתי אהרונוביץ, כנכתב: ׳ עיתונאית אחרת שמוזכרת בהכרעת הדין היא כתבת "הארץ" אסתי אהרונוביץ, שבמסגרת עבודתה יצרה קשר עם המתלוננת ל', שעבדה בבית הנשיא. קצב הואשם בין היתר בעבירת הטרדת עד ועבירת שיבוש מהלכי משפט, אחרי ששאל את ל' על חקירותיה במשטרה. באי-כוחו של קצב טענו כי השיחה שקיים קצב עם ל' לא נגעה לחקירתה במשטרה, אלא לשאלות שהפנו אליה עיתונאים.׳

׳ אהרונוביץ העידה כי "מיד אחרי התפוצצות הפרשה בימים האלה שאנחנו מחפשים עוד מתלוננות ושמות עולים וצצים ועולה גם השם של ל' ואני איכשהו מגיעה אל האבא... ואחרי זה גם פניתי אל ל', אחרי או לפני זה".׳

מכאן נוכל להבין כי התקשורת אפילו לפני חשיפת הפרשה חיפשה מידע על ההתנהלות של הנשיא קצב, ואף ידעה על הפרשות השונות ולא פנו לגורמים מוסמכים, או עשו משהו עם המידע בידיהם מוקדם יותר. כנאמר מפי אהרונוביץ, היה חיפוש מסיבי אחר מתלוננות, אחר עדויות לגבי מקרים הדומים לזה של א׳ מבית הנשיא. תוך כדי רדיפה אחר הרייטינג ואחר האמת, הייתה כאן רדיפה אחר קצב, המוכנות לעשות רבות על מנת להוציא עוד ועוד סיפורים.
ב-15 לחודש אוקטובר פורסם ב"גלובס" ע"י נועם שרביט, עדכון לגבי חקירת קצב.
הצוות המיוחד של חקירת פרשת נשיא המדינה הציג את סיכום החקירה בפרשת הנשיא.

לדעת הצוות, קיימת תשתית ראייתית המאפשרת להעמיד לדין את משה קצב במסגרת ארבע פרשיות שונות, שתיים מהן שנגלו זמן קצר לפני כן.
ההאשמות הן בעבירות של אונס שתי נשים,בעבירות מין נוספות של מעשים מגונים בכוח, מעשים מגונים ללא הסכמה והטרדה מינית.

אף אחת מן המתלוננות לא עשתה זאת מיוזמתה האישית, זאת לטעמי בעקבות העובדה כי חשפו את הסיפור לתקשורת ללא כוונה להעיד במשפט.
דבר נוסף שצוין בכתבה הוא ש אחיו של הנשיא, ליאור קצב, טען עוד לפני פרסום ההמלצות, 'כי חקירת המשטרה בפרשה הייתה מגמתית ביותר, רשלנית ולא נבעה מרצון להגיע לחקר האמת. "חוקרי המשטרה ניהלו מצוד אחר כל הנשים שעבדו אי פעם לצד הנשיא, שידלו אותן והדיחו אותן להפליל אותו", טען קצב האח. ליאור קצב אמר עוד, כי התרשם שהמשטרה סימנה מראש את הנשיא והחליטה "להפיל עליו תיק פלילי".'

כשלושה חודשים לאחר מכן, ב-14 לינואר 2007, פורסמה ב"הארץ" ביד יובל יועז, כתבה בעקבות דיברי שופט ביהמ"ש העליון בדימוס מישאל חשין בין היתר בנוגע לתפקוד העיתונות במקרה קצב. יועז כותב: ' שופט בית המשפט העליון בדימוס מישאל חשין הפתיע היום את הקהילה המשפטית כשיצא בפומבי להגנתו של נשיא המדינה משה קצב, בשל החקירה הפלילית המתקיימת נגדו בחשד לעבירות מין וכתב האישום החמור שבפניו הוא צפוי לעמוד.

בכינוס שנערך לכבודו במכללה האקדמית נתניה אמר חשין כי העיתונות אינה נוהגת בהגינות כלפי קצב. לדבריו, "העיתונות גם שופטת וגם גוזרת דין. העיתונות כבר הרשיעה את קצב. היא לא צריכה להביע דעתה, כי זה משפיע על עדים ומזהם את ההליך המשפטי. אסור לשפוט אדם בתקשורת, הנשיא זכאי שמשפטו יתנהל בבית המשפט", כך דברי חשין.'
זוהי למעשה דעה של אדם מכובד, שהיה שנים על גבי שנים במערכת המשפט בתור שופט בבית המשפט העליון, דבר שמסמל את הדעות השונות והדעות האומרות כי התקשורת משפיעה על העדים וההליך המשפטי.
כשבוע וחצי לאחר מכן, ב-23 לינואר 2007, היועץ המשפטי לממשלה ,מני מזוז, מפרסם את טיוטת כתב האישום כפי שנוכל לראות את סעיפיה בפרסום של ידיעות אחרונות ע"י אבירם זינו, כנכתב, מני מזוז החליט ' להגיש כתב אישום חמור ביותר נגד נשיא המדינה, משה קצב, בשורה של עבירות מין שהחמורה בהן היא אונס. בנוסף, נאשם קצב בבעילה אסורה תוך ניצול יחסי מרות, מעשים מגונים והטרדה מינית. '

יתרה מזאת, זינו מציין כי 'הפרשה החלה לצבור תאוצה כאשר ב-11 ביולי החליט היועץ מזוז לפתוח בחקירה פלילית נגד קצב. ' , משמע כשלושה ימים לאחר הפרסום בו טען מני מזוז, בחדשות ערוץ 2, כי קיבל מכתב מהנשיא קצב בנוגע לא', דבר שהחל מסעי חיפושים בתקשורת אחר סיפורים ועדויות. כלומר לא רק שלאחר הפרסום של אמנון אברמוביץ' בשמיני ליולי החלה חקירה תקשורתית אלא גם חקירתו של היועץ המשפטי לממשלה.
ביום לאחר פרסום כתב האישום במלואו, הנשיא קצב נאם במסיבת עיתונאים בו דיבר על ההתנהלות של התקשורת, נאום זה ידוע בשם "נאום הזעם".
הנה תמליל של חלק מן הנאום:
"אין שום ראייה, אין שום הוכחה לטענות הקשות שמשמיעים כנגדי"
"גם את יהיה צורך לנהל מלחמת עולם, כי להוכיח את חפותי אאבק כדי לנקות את שמי שהוכפש, רעייתי גילה ומשפחתי עומדים לצידי, ככל שיעבור הזמן ועל שתתבררנה עובדות כל אחד מכם אזרחי ישראל יבין את גודל האבל הנורא שהתרחש כאן, אזרחי ישראל אל תאמינו להשמצות, להכפשות, לשקרים, אין שתי אמיתות יש אמת אחת בלבד, אני נתון למסע רדיפה מן הגרועים שחברה מוסרית, אנושית יכולה לספוג"
"משך החודשים האחרונים מתנהלת שטיפת מוח שלא הייתה כדוגמתה, וגם מקבלי ההחלטות נכנעו ללינץ' התקשורתי והושפעו משטיפת המוח של אמצעי התקשורת האיומים, ראיתם עדויות ועדים שמטפטפים מידי ערב טפטוף ארסי ולא יכולתם לחשוב אחרת,אינני מכיר אדם שיכול היה לשרוד את התקופה הקשה הזו, אני שרדתי כי אני יודע את האמת , אני שרדתי כי האמת עומדת לימיני ולצידי. נאחזתם ביצר, בטרף לציד, עד כדי שלא נתתם לעובדות לבלבל את המטרה שהצבתם לעצמכם והערפל הזה בלבל לכם את חוש הצדק, את חוש האמת, לא עצרתם לרגע אתם אמצעי התקשורת, לא עצרתם אף לא לרגע לשאול את עצמו, אולי בכל זאת מדובר בעלילת שקר, זה סוף לציונות, אני צריך להתבייש? או אתם אמצעי התקשורת צריכים להתבייש…"
….
"ערוץ 2, כן אותו ערוץ 2, שבמשך שישה חודשים שופך את דמי.."
"אני לא מוכן להיכנע לסחיטה אני לא מוכן להיכנע לשקרים וכזב.."
"אני לא אשתף פעולה עם מי שרוצה להוציא אדם להורג ללא משפט…"

בנאומו, קצב מפנה האשמות לתקשורת, לאומרו התקשורת ניהלה מסע רדיפה כנגדו דבר שהשפיע לפיו, על הציבור ועל מקבלי ההחלטות.

מקרה דומה לנאומו של קצב היה לאחרונה, כאשר בועז ארד, מורה בתלמה ילין הואשם בתקשורת בהיותו עבריין מין ויום למחרת התאבד.
ביום חמישי, הראשון לפברואר 2018, פורסמה כתבה על ידי המגזין העיתונאי "mako". זוהי כתבת תחקיר על בית הספר 'תלמה ילין', בתוכה מדובר על קשרים לא ראויים של מורים ומורות עם תלמידים ותלמידות בבית הספר. הכתבה פורסמה לאור ההתפתחויות לגבי המצב החריף שקיים והיה קיים במהלך שנות הלימודים בבית הספר לאומנות, 'תלמה ילין', עדויות מרובות המספרות על מעשים פסולים ומגונים שביניהם; מין בתשלום, הטרדה מינית וקיום יחסים אינטימיים בין המורים לתלמידים.
תלמידי 'תלמה ילין' שלמדו לאורך השנים במגמות שונות תחת מורים שונים החלו לאחרונה לפרסם ברשתות החברתיות רמיזות על מורים ומורות שניצלו את תלמידיהם ועשו בהם מעשים בלתי ראויים בעליל.
במרכזה של כתבת התחקיר נמצא בועז ארד, מורה לשעבר בבית הספר ואמן, ואף פורסמה הכתבה תחת השם; "כתבת התחקיר על היחסים האסורים בתיכון שבו לימד בועז ארד".
בין האמירות הכלליות על ניהול מערכות יחסים מגונות בין מורים לבין תלמידים בבית הספר הנ"ל מודגש שמו של בועז ארד ואילו אחרים לא פורסמו או נחשפו בכתבת התחקיר הזו, כנמסר מ"mako" חשיפת ארד ואי חשיפת מורים נוספים היא לאור העובדה כי על ארד ישנם יותר עדויות והוכחות חותכות, בכתבה פורסמו שורה של עדויות אשר אישרו כי נהג לקיים יחסים אינטימיים עם תלמידות בעודן קטינות ולומדות במסגרת בית הספר.

לאחר כיום מפרסום הכתבה ושיחתו עם העיתונאית, נמצא בועז ארד ז"ל ללא רוח חיים בביתו שבתל אביב, המקרה נשלל כמקרה רצח ונקבע כהתאבדות.
במהלך הכתבה אנו נוכחים להתנהגות הזועקת לעזרה מצד ארד, הוא מציין מספר של פעמים כי כל מה שנותר לו כעת זה לשים קץ לחיו. תגובותיו במהלך השיחה שניהל עם הכתבת, יאנה פבזנר בשן, הן תוצר של ההאשמות החמורות והחריפות שהוצגו בפניו, ובהבנתו כי אם יצא הדבר ויחשף, ישלם על כך את המחיר הכבד מכל.
כפי שאמרתי, בכתבה הוצגו עדויות רבות מפי תלמידי המחזורים של בנות שטענו כי ניהלו מערכות יחסים אינטימיות עם ארד. פרסום הכתבה למעשה גזר את דינו של ארד וקבע בתוקף כי הינו אשם בכל, וזאת נוכל לראות באמצעות תוכן הכתבה.
הכתבה למעשה סובבת סביב ג' אשר מדברת על החוויה האישית שלה כאשר הייתה כבת 16 בזמן שניהלה רומן בן ארבע שנים עם המורה שלה למגמת אומנות פלסטית, בועז ארד, בהיותו בן 39.

ג' מספרת כי כשהייתה כבת 15 הפך הקשר ביניהם לחברי וקרוב למדי, וכשהייתה בגיל 16 הקשר הפך למיני ורומנטי ואף מוסיפה שכאשר הגיעה לגיל 18 עזבה את 'תלמה ילין' ועברה לגור יחד איתו.
מהכתבה עולה הצטיירות של ארד בתור פושע, דבר שמגיע מדבריה של ג' כאשר מתארת אותו כ"אדם כוחני, שתלטן וידען", היא מתארת את יחסיה עימו כלא שוויוניים ואף מציינת; "בדיעבד הרגשתי שעשו בי מניפולציות רגשיות גדולות, שהיו כוחניים אליי זאת הייתה התעללות".
יתר על כן, מובאים לפחות שלושה רומנים נוספים שהיו לארד באותה תקופה עם תלמידותיו ובתגובה לכך מתוודה ארד ; "היו לי מערכות יחסים עם תלמידות שלי לשעבר, אחרי שסיימו את לימודיהן", "מקרה אחד היה צמוד לתקופה שהתלמידה סיימה את לימודיה בתלמה והיחסים הפכו למיניים רק אחרי, אבל בדרך כלל אלו היו מערכות יחסים שנוצרו שנים אחרי. היו לי גם תלמידים ותלמידות שהיו חברים שלי בזמן שלמדו בתלמה ילין, אבל מעולם לא נחצה איתם גבול".
כפי ש"mako" מציינים, ישנה סתירה משמעותית בין דברי ארד לבין העדויות שאומרות פה אחד כי ארד ניהל מערכות יחסים עם בנות בעודן תלמידותיו ועל כן מצטייר ארד כשקרן וכאחד שמנסה להתחמק מהפשעים ו"מעשי הסדום" שעשה (כפי ש"mako" כינו מעשים מגונים אלו).
בועז ארד מותקף מכל כיוון אפשרי על עברו ע"י הכתבת, לא יודע מה לומר, לא מודע להשלכות של דבריו, אין לו עורך דין שיגן עליו וייעץ לו שלא לומר דבר, כל דבר שאומר למעשה פוגע בו יותר ויותר, הוא מודה כי עשה את אשר מתואר בהאשמות כנגדו ואף יוצא כשקרן דבר שמחשיד עוד יותר. ארד מצייג כמה פעמים בפני הכתבת כי אין זה הוגן לתפוס אותו כך ללא יכולת להתגונן על עצמו ולטעון את דבריו בצורה הוגנת ושיוויונית, הוא מציין בפניה כי; "בגלל הפרסום אצלכם אני נכנס לערימה של המתועבים האלה, אבל אני לא שם. זה לא אני. בחיים לא הטרדתי מינית. אין לי מספיק ביטחון עצמי כדי להטריד מישהי".
עקב החתירה לעברו של ארד ואיסוף העדויות וההוכחות כנגדו גם בתלמה ילין החלו לנבור בעברו. בית הספר לבסוף גילה את המעשים ,דבר אשר פגע בקריירה שלו וגם פגע בשמו הטוב כאשר נכלל אפילו בחשד ללהיות אחד מן המורים שעשו דברים שכאלו.

במהלך שיחתם של הכתבת וארד, הוא מציין; "אני לא במצב שאני יכול להגן על עצמי כי את לא חושפת בפניי את שמותיהן של אותן נשים. נשאר לי לדפוק כדור בראש".

בנוסף לזאת, אומר; "יש מערכות צדק בכל העולם, גם בישראל, ואדם חף מפשע עד שמוכחת אשמתו. ויש חוק התיישנות. ברגע שייצאו הטענות האלה לעולם את גוזרת את דיני מאחר ולא תהיה לי הזדמנות להתגונן בפני האשמות אלו בבית משפט. אני לא אוכל להסתכל לאמא שלי בפנים. כל אחד מנסה לגזור פה קופון".
בדבריו מדגיש כי אין האדם אשם עד שלא הוכחה אשמתו, מדברים אלו נוכל להבין כי המרדף אחר אשמים ופושעים שמנוהל על ידי התקשורת והעיתונות חסר תקדים, הוא חתרני ופולשני, ולמעשה חורץ גורלות וגוזר דינים במקום המערכת המשפטית.
מלבד זאת ארד מוסיף ואומר כי היחסים שהיה לו עם ג' היו מאהבה, הוא מתאר את תחושותיו אליה כאהבה טהורה ואמיתית אך אומר כי "העולם לא מעוניין באהבה, העולם מעוניין בסקס. והטענה שהיה סקס כשהיו תלמידות שלי". כלומר, מכאן משתמע שהדעה הרווחת היא שהעולם מעוניין במה שהתקשורת מספקת ומפרסמת וככל שיהיה יותר צהוב ומעורר כך הקהל יקרא יותר וישים לב לזה ולכן גם פונה אל הכתבת ואומר; "תשמעי, הרכילות הזאת דפקה לי את החיים. זה פוגע לי בקריירה, בקשרים עם אנשים, מאז שהתחלת לעשות את התחקיר שלך. אני לא מאשים אותך בכלום, אבל אני לא ישן בלילות בגלל זה, כל החיים שלי הם סביב הדבר הזה, עם הבחורה הזאת שפגעתי בה לא בכוונה. זה לא נותן לי מנוח. אני מסתכל לאחור ואני מבין שדפקתי לה את החיים, אני מתבייש בזה מרגיש רגשות אשם. יש לי מעט חברים, אין לי משפחה, אני משתדל לעשות טוב לסטודנטים שלי, לעשות אמנות. אם את לוקחת את זה ממני אני לא ממשיך ללמד, לא מציג. אין לי טעם לחיות".

מן האמירות הנחרצות שאומר ארד ניתן להסיק כי עקב החשדות ועקב הפרסום חיו של אדם לאחר פרסום שכזה המאשים במעשים מגונים חריפים כל כך, נראים אחרת לגמרי, כולם מסתכלים עליך באופן שונה, הפרסום פוגע במוניטין ובשם הטוב, הקריירה, ביחסים בין אנשים ועוד.
הפרסום למעשה מביא אותו לייאוש עצמי ואשמה עד כדי שאמר כי אין עוד טעם לחיו.
הנני רואה בכתבה זו כמאשימה וכחורצת הדין כפי שאמר ארד. הכתבת פונה אל ארד בתור אחד שאשם בפשעיו, היא נוקטת בציון עובדות אשר הובאו על ידי עדים שאמינותם אינה חד משמעית, זאת גם מרמז (ארד) כאשר שולח לכתבת אימייל שבו הוא מבקש ממנה; " לקחת בחשבון שאולי גם כשהמקור נראה אמין, יכול להיות שבהקשר מסוים היה אינטרס להכפיש אותי".
הכתבה למעשה ללא חקירה קודמת וללא הסמכה משפטית בכל צורה ואופן, התקשורת קבעה כי בועז ארד אשם בהטרדה מינית וניהול יחסים אינטימיים עם תלמידותיו, מהיכן ההסמכה לעשות זאת? האם התקשורת כאמצעי למימוש זכות הציבור לדעת, רשאית לחשוף פרסומים שכאלו, אשר מייצגים החלטה באופן הבוטה ביותר שבוע ארד אכן אשם? האם זהו לא תפקידם של המשפטנים והדיינים להחליט זאת?.
תפקיד הכתב והעיתונאי באים לידי מחלוקת בין שני הענקיות בתעשייה "mako" ו"הארץ" , דבר הניתן לראות בכתבות שפורסמו במשך מספר ימים שלאחר אירוע ההתאבדות;
ב"mako" פורסמה כתבה כיום לאחר המקרה, בשני לפברואר, תחת השם: "למה פרסמנו את התחקיר", בפרסום נמסר; "התאבדותו של בועז ארד היא טרגדיה. אך ההחלטה לפרסם את הכתבה על היחסים האסורים בין מורים ותלמידים בתיכון תלמה ילין, ובתוכה גם את העדויות על יחסיו של עם תלמידותיו הקטינות - הייתה ההחלטה הנכונה."

במהלך הכתבה, העיתון מסביר ומנמק מדוע זו הייתה ההחלטה הנכונה, מדגיש כי הבחינו בהתנהגות שונה לאור הנאמר בשיחה שבין ארד לכתבת יאנה בשן ולכן הזעיקו את המשטרה, המשטרה בדקה האם אכן יש לו נטיות אבדניות, אך במהרה שוחרר מתחנת המשטרה.
נמסר לנו גם כי; "עוד לפני השיחה עם ארד, וביתר שאת אחריה ועד להחלטה הסופית לפרסם את הכתבה, חזרנו ובדקנו את עצמנו שוב ושוב. בדקנו את העובדות ואת הניסוחים. רצינו לוודא שכל הפרטים שאנחנו מביאים מדויקים ושיש בהם עניין לציבור". כלומר, מצדיקים את תוכן הכתבה אשר פגעה וגרמה ככל הנראה להתאבדות ארד ז"ל, ולמעשה פוטרים מעליהם את עול האחריות במותו.

העיתון מדגיש כי עשו זאת גם מתוך מחויבות תפקידם כעיתונאים; לחשוף את האמת, לחשוף פרשיות שעל הציבור לדעת ולמעשה לממש את זכות הציבור לדעת מאחר ומדובר בפרשה שאכן אמורה לגעת במרבית האוכלוסיה; "עיתונאי שמובא לידיעתו כי מורה בתיכון ניהל יחסים אסורים שכאלה באופן סדרתי ובוחר שלא לפרסם את הדברים – חוטא לאמת, חוטא למקצוע העיתונות ובראש ובראשונה חוטא לקורבנות".



בניגוד ל"mako", אשר מאמינים כי היה נכון לפרסם את כתבת התחקיר מאחר ותפקידה של התקשורת הינו לחשוף את האמת, בעיתון "הארץ" גורסים כי אין זה היה נכון לפרסם את הכתבה ואף היו צריכים לפעול באופן שונה לגמרי.
במשך חמישה ימים, עיתון "הארץ" פרסם ארבע כתבות שונות המראות לנו כי לדעת העיתון הנ"ל אין זה היה נכון לפרסם את כתבת התחקיר, הן דנו בעניין כי התאבדותו של ארד הינה בעקבות הפרסום של "mako" ואף מבקר העיתון את הפרסומים שהעלה "mako".
יובל קרניאל, מומחה לאתיקה בתקשורת, ויו"ר ועדת האתיקה של רשות השידור לשעבר, מפרסם כתבת דעה ב"הארץ" ברביעי לפברואר.

בכתבה מציג דעתו; "אין ספק שתפקידה של התקשורת הוא לחשוף את האמת, לשרת את זכות הציבור לדעת, ולהביא בפנינו תחקירים וסיפורים חשובים, בנושאים בהם יש צורך ואינטרס ציבורי במידע. העיתונות החופשית צריכה לפרסם סיפורי אמת קשים, גם כאשר יש בכך לפגוע במוסדות, באנשים ובקרובים להם.

סיפורים ומידע על התנהלות אסורה של מורה ומרצה כלפי תלמידות, גם אם מדובר בסיפור מורכב וישן, הם עדיין בעלי חשיבות ציבורית ניכרת וראוי בדרך כלל לפרסם, בכפוף לבדיקת אמינות, אמת, וגבולות החדירה לפרטיות. במקרה הטרגי הזה, ארד ביטא באופן גלוי ומפורש פחד מפני הפרסום הצפוי וסערת נפש גדולה, שכללה גם ביטויים אובדניים מפורשים."
אך עם זאת מנמק: "השאלה המתעוררת כאן היא האם יכולים עיתונאים ועורכים לדעת ולהכיר בתוצאות האפשריות של פרסום, כאשר מדובר במעשה כה חריף וקיצוני כמו התאבדות"," התקשורת ודאי לא צריכה ולא יכולה לצנזר את עצמה בגלל כל אמירה אובדנית של אדם המנסה למנוע פרסומים.פנייה למשטרה ודאי שאינה פתרון ראוי לדילמה. השוטר אינו איש מקצוע בתחום בריאות הנפש, ואין לו יכולת להעריך נכונה את מצבו של האיש, ואת ההשלכה והתוצאה של הפרסום האינטימי והמביך על נפשו. עיתונות אחראית ומקצועית צריכה להכיר במגבלותיה. כאשר על כף המאזנים נמצא סיפור חשוב שיש לפרסמו, מול חשש, גם אם רחוק, שהדבר יתרום לאובדן חיי אדם".
מכאן משתמע שאמנם שתפקיד התקשורת הינו לחשוף אמיתות ולשמר את זכות הציבור לדעת, אך התנהלות "mako" לאחר השיחה עם הכתבת בשן, ותוכן הפרסום אינם ראויים ועל התקשורת להכיר במגבלות ובהגבלות שלה.



כתבה נוספת שפורסמה בחמישי לפברואר שנכתבה ע"י מיה צחור, מבקרת גם כן את הפרסום של "mako". צחור מדברת למעשה על כך שזהו אינה מקומה של התקשורת להחליט מהי חומרת העונש על מנת להאשימו בצורה שכזו, ואין זה ממקומה לקבוע אם אשם או לא, טענה זו באה לידי ביטוי בנאמר; " דומה שאיש לא נתן לבו לשאלה מה חומרת המעשים במדרג החומרה שנקבע בפסיקה — האם מדובר בניצול מיני גרידא, או במערכת יחסים אסורה? מה הסיכון לתלמידות קטינות נוספות

ממתי מערכת עיתון קובעת את רף הראיות הנחוץ להרשעה בניצול יחסי מרות, שמצדיק פרסום מיידי בנסיבות רגישות כל כך?" ואף מציינת את העובדה כי; "לפי פסיקת בית דין לעבודה, השיקולים לפרסום שמו של אדם שלגביו טענות להטרדה מינית הם: מידת 'חזקת החפות' העומדת לנפגע"
מכאן מבינים שלטענתה אין זה מקומה או אין זה בהסמכתה של התקשורת להאשים ולפרסם כתבה שכזו מאחר והיא לא גורם מוסמך שעבר הכשרה של שופט או דיין שיכול לקבוע את אשמתו או חפותו של אדם כלשהו, ואין ביכולתה לקבוע מהי מידת חומרת הפשע או המעשה בכוונה להצהיר על אשמה.



מכל האמור ניתן לומר כי ישנן השקפות שונות לגמרי הנוגעות לתפקיד העיתונאי ותפקיד התקשורת, ישנן הרבה מחלוקות הסובבות סביב השאלה: "האם היה נכון לפרסם את הכתבה?" ,כפי שנאמר תפקיד התקשורת הוא אכן להגן על האזרח באמצעות חשיפת האמת ויידוע בפרשות שזכות הציבור לדעת אך עם זאת עליה להכיר במגבלותיה ולהפנים את אי יכולתה לשפוט את כל המקרים באופן חד משמעי, כאשר ישנם אירועים אשר מחוץ להסמכת העיתונאים והתקשורת כולה על העניין לעבור לאנשים כמו שופטים שהוכשרו די והותר שנים לעשות בדיוק את זה, לעשות את תפקידם.
בסיכומו של דבר, מסקנתי מכתבת התחקיר, אירוע ההתאבדות והכתבות שבאו אחרי כן, היא שלתקשורת כוח השפעה גדול ונרחב, היא יכולה לגרום לשינויים טובים ומועילים אך עם זאת עלולה להשמיץ את שמו של אדם ואף להרוס את כל חיו, כפי שקרה בפרשת קצב בדומה למקרה הנ"ל- של ארד. בעקבות כתבת התחקיר, חש ארד ברגשות מעורבים וגילה אמירות אובדניות, האשמה אמנם לא נופלת במלואה על הכתבה המדוברת אך אכן יש לה חלק נכבד מאוד, הכתבה גרמה להשמצת שמו הטוב של ארד, להריסת הקריירה שלו, להריסת יחסיו עם אנשים הסובבים לו, לכך שהרגיש רגשות אשמה וחרטה עזים ביותר ובעיקר אכזבה וכאב מאחר שבייחוד שלאחר שמדגיש שאהבתו לג' הייתה אמיתית הוא מבין כי אינה רואה בכך כאהבה אלא בתור התעללות ומשחק ברגשות, הוא סופג ביטויים קשים אשר לא מסוגל להתמודד עמם ובעצם לא יכל לחיות עם עצמו יותר.








































בחודש אפריל לאותה שנה-2007 ,כנאמר ב"מאקו" בפרסום מיום הרשעתו, הוכנה טיוטת כתב אישום בו יוחסו לנאשם העבירות בארבע פרשיות, ' האחת- המתלוננת א' מבית הנשיא, השניה- המתלוננת א' ממשרד התיירות, שתיהן בעבירות אינוס, וכן 2 פרשיות מינוריות, יותר הקשורות למתלוננות נוספות, ה' ו- ל' מבית הנשיא ועניינן מעשה מגונה, הטרדה מינית ושיבוש מהלכי משפט. '
' בחודש מאי ,התקיים שימוע, שלאחריו, החליטה הפרקליטות לגנוז את תלונתה של א' מבית הנשיא בהנמקה "חוסר ראיות מספיקות". '
' ביום 28.6.07 נחתם בין היועץ המשפטי לממשלה לבין הנאשם הסדר טיעון לפיו יוגש כנגד הנאשם כתב אישום בו תיוחס לו עבירת מעשה מגונה שלא בהסכמה עקב הפעלת אמצעי לחץ - בעניין המתלוננת א' ממשרד התיירות, ועבירת הטרדה מינית והטרדת עד - בעניין המתלוננת ל' מבית הנשיא. הוסכם כי הנאשם יודה, יורשע ויתפטר מתפקידו כנשיא. '
באותו היום, ה-28 ליוני 2007, א' מבית הנשיא מדברת במסיבת עיתונאים בת"א על קצב ועל הפרשה. היא אומרת: "לאחר הפגישה ביום רביעי במשרד המשפטים, אני מרגישה שניתן רישיון לעברייני מין וניתנה להם הלגיטימציה לעשות ככל העולה על רוחם מבלי להיענש" . לדבריה היא מרגישה כי עליה לצאת ולספר לציבור את האמת בפרשה וזאת משום שאינה מרוצה מעסקת הטיעון שנחתמה עם קצב, היא אומרת כי נתנה אמון במערכת הצדק אך כנראה המערכת אכזבה אותה ולכן חושפת בפני כל הציבור את הפרשה, דבר שרק מוכיח כמה כוח יש לתקשורת, שבה משתמשים כאמצעי לתת במה לקולות קטנים ולהביא לחשיפת הסיפור, אך האם זוהי באמת הכוונה של א' בכך שהיא מעידה? האם היא רוצה לקבל צדק או לצייר את קצב באור שלילי מאוד?.
בשמיני לאפריל 2008, פורסם מבזקון ובו כתוב כי קצב החליט לבטל את הסכם הטיעון: "החלטתי לבטל את הסכם הטיעון כי אני רוצה להיאבק על חפותי. אני רוצה לשים סוף לרדיפה ולהיאבק כדי שהאמת תצא לאור".
כשנה אחרי, ב-19 למרץ 2009, פורסמה כתבה של "הארץ" שנכתבה בידי עפרה אידלמן, העוסקת בהגשת כתב האישום נגד קצב. בין היתר, הוצגה התגובה של יועץ התקשורת של קצב לכתב האישום; "מדובר בכתב אישום ללא תשתית ראייתית. ההתעקשות של מזוז להגיש את כתב האישום בניגוד לעמדת 5 בכירי הפרקליטות שטיפלו בתיק תתברר בבית המשפט. מדובר בהעתק טיוטת כתב האישום מינואר 2007, אותה טיוטה שהיועמ"ש ואנשיו כבר הודיעו לבג"ץ שאין בה ראיות להרשעה ושזו הסיבה שבגללה ביקשו להגיע לעסקת טיעון. ולכן הופתענו היום מהגשת כתב האישום אך משהוגש אנחנו נוכיח בבית המשפט את חפותו של משה קצב ונוכיח את הרדיפה ואת הכשלים בהתנהלותו של מזוז אשר כנראה כבר לא יהיה בתפקידו כשבית המשפט יכריז על זיכויו של משה קצב".
היועץ לענייני תקשורת טוען כי אין תמיכה ראייתית בהאשמות וכי בעת המשפט יוכיחו את הרדיפה שהייתה אז, מצד היועץ המשפטי לממשלה ומצד רשויות האכיפה שהתרחשה עקב הפרסומים הנרחבים בתקשורת.
כחודשיים אחרי כן, ב-14 במאי 2009 החל המשפט וב-30 בדצמבר 2010 הורשע קצב בגין אונס, מעשה מגונה בכוח, הטרדה מינית ושיבוש מהלכי משפט. כל אחד ואחד מן האישומים הללו הופיעו בתקשורת באופן חסר תקדים, הובאו ידיעות ועדויות בעניינים אלו לתשומת ליבם של רשויות האכיפה והחוק, וזאת שהוביל להאשמתו והרשעתו.
ביום ההרשעה, פורסמה כתבה בעניין נ' ,אחת המתלוננות.
נ' מתלוננת שטענה כי הותקפה ע"י קצב ועקב התיישנות לא נכללה בכתב האישום , נכתב: 'היום (חמישי) היא נצמדה לטלוויזיה לראות מקרוב מה יחליטו השופטים. איתה עוד שורה של מתלוננות נשמו לרווחה כשניתנה הכרעת הדין על אונס.'
נ' אומרת כי יש לה את כל הלגיטימציה להתלונן, לצעוק ולזעוק על העוול שנעשה לה, וכי היא מאמינה שהחלטת השופטים תקל על נשים רבות לזעוק את זעקתן. עם זאת עדיין היא מתראיינת בתקשורת, דבר המצביע על כוחה של התקשורת כנותנת במה לעמדות שכאלו וגם התקשורת בדרך כלל לוקחת צד אחד של הסיפור למרות שהיא יכולה להציג את שניהם, במקרה הזה אפילו לאחר ההכרעה באשמתו החליטה התקשורת לעשות "וידוי הריגה" ולפרסם כתבות על אשמתו ולהציג את עמדתה.
ב-22 למרץ 2011 פרסם ב"עין השביעית" אורן פרסיקו, כתבה ובה מופיעה השופטת בדימוס יהודית שבח , ששפטה במשפט קצב, ומדברת גם כן על ההתנהלות של התקשורת בפרשה.
בכתבה נאמר: 'בדעת המיעוט בגזר דינו של הנשיא לשעבר של מדינת ישראל, משה קצב, מצאה שופטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, יהודית שבח, כי יש להקל בעונשו, בין היתר בשל פרסומי התקשורת שליוו את המשפט בשנים האחרונות.

"עדים התראיינו באופן חופשי, עדויות קיבלו פומבי לכל דכפין, ואט-אט נחצו כל הגבולות, ומרכז הכובד של ההכרעה בשאלת האשמה או החפות עבר מבית-המשפט הדן בתיק אל מרקע הטלוויזיה ואל דפי העיתונות", כתבה שבח בגזר הדין.
"אין הכוונה, כמובן, לסיקור עיתונאי מותר ולשיח ציבורי לגיטימי, כי אם לניהול 'בית-משפט צללים' במקביל למשפט המתקיים בד' אמות בית-המשפט. אמת, גם הנאשם לא טמן ידו בצלחת, אך אין להשוות בין נאשם שנלחם על חייו לבין תקשורת המתנהלת לפי קוד אתי, והאמורה לפעול באיפוק ובריסון". '
' "צהלות השמחה וקריאות הגנאי הצורמות כלפי הנאשם היוו אך אקורד סיום לתהליך ארוך, ממושך ועקבי של שפיטת הנאשם על-ידי הציבור והרשעתו בטרם משפט. תהליך זה התבטא, בין היתר, בהפגנות בכיכר העיר, בהתקהלויות מול בית-המשפט, בהנפת שלטים בעלי תוכן מבזה, תגוביות ('טוקבקים') מלעיזות, ועוד כהנה וכהנה, הכול – זמן רב לפני שבית-המשפט אמר את דברו.

"[...] משפט השדה שנערך לנאשם על-ידי הציבור הינו גם תוצאה ישירה של משפט מהיר שנערך לנאשם על-ידי התקשורת, במקביל למשפט שנערך על-ידי בית-המשפט, ובו הוכרע דינו זמן רב לפני שבית-המשפט עשה זאת, הכל בסיוע מסיבי וחסר תקדים של הדלפות מגמתיות, שאיש לא נתן עליהן את הדין. כוונתי לפרסומים אין ספור (ראה הקובץ נ/110) שהופיעו במהלך המשפט, תוך הפרה בוטה של הלכת הסוביודיצה, וכיד דמיונו הטובה של הכתב ונקודת מבטו הוא.

"[...] לא ניתן להתעלם מכך שהנאשם מנודה ומבוזה לא רק מרגע הכרעת הדין בדצמבר 2010, אלא מאז שנת 2006, עת נצרב אות הקלון על מצחו, עם הרשעתו בטרם משפט על-ידי רשויות האכיפה, הציבור והתקשורת [...] הנאשם היה שרוי באותן שנים, בהן זכאי היה ליהנות מחזקת החפות, בכלא חברתי שסורגיו הם מתקפה תקשורתית, ביזוי, תיעוב והחרמה". '

'לפיה בשל הדמוניזציה שנעשתה לקצב והפרסומים בעניינו בתקשורת, שהפכו למעין "משפט שדה", יש לוותר כליל על עונש מאסר לריצוי בפועל..'

' "חלק מהפרסומים היו מוקדמים, נמהרים, בלתי אחראיים ופוגעניים ולוו בחטא ההדלפה המכוונת; חלקם האחר היה פרסום לגיטימי שסיקר את הפרשה על כל היבטיה כפועל יוצא מרום מעמדו של מי שמצוי בעין הסערה, כך שמידת ההתעניינות התקשורתית במעשים ובעושה, הן בארץ והן בעולם, הינה נגזרת של אותו מעמד רם ונישא ממנו נהנה הנאשם בעת ביצועם. למרבה הצער, נתערבבו להם הפרסומים אלה באלה ונוצר להם אפקט סינרגטי כשהציבור אינו מבחין בין פרסום לגיטימי לכזה שאינו לגיטימי, אך התוצאה מבחינת הנאשם הייתה קשה ופוגענית מאוד. '
לעיל מוצגת לנו דעה של שופטת אשר הייתה מעורבת במשפט קצב, דעותיה בנושא הם שאכן התקשורת ניהלה משפט זמן רב לפני שהמשפט החל למעשה ושפטה את קצב בגין היותו אנס ועבריין מין, מוסיפה ואומרת כי הייתה פה התנהלות לא הגונה, והייתה פה הפרה של הסוביודיצה.




מן כל הנאמר לעיל אני הסקתי כי אכן התקשורת חורצת גורלות, היא למעשה משפיעה על דעת הקהל הרחב, היא עושה זאת תוך כדי שימוש בעיתונאים ובדעותיהם המוצגות בפומבי. אנחנו כולנו נוכחים לחדשות, לאפליקציות החדשותיות, לתקשורת כולה למעשה, ההיקף של ההשפעה התקשורתית מביא להשפעה בדעות ובאופן החשיבה, גם אם אנו מודים בכך או לא, כך גם מקבלי ההחלטות, השרים, חברי הכנסת, הדיינים והשופטים במדינה.
לדידי, בפרשת קצב ישנה הפרה חריפה של הסוביודיצה ברמה הכי גבוהה, עיתונאים התערבו בענייני ובחיי הנאשם, הייתה רדיפה תקשורתית חסרת תקדים לפי מה שאני ראיתי, זאת ועוד הרדיפה הובילה את רשויות החוק והאכיפה לשאול שאלות ולמעשה לצאת למסע חקירות בנוסף לזה שבתקשורת, אין לי ספק בכך שהתקשורת הינה בעלת כוח עצום ויוצא מן הכלל, שיש באפשרותו להשפיע על דעת הציבור, להוביל לשינוי, להעניק צדק ולהגיע לחשיפת האמת. אך זהו גוף שגם משפיע לרעה, הוא עלול להטיח האשמות בנאשם, לחפש הוכחות כנגדו, אך מרוב שהרדיפה אחר הרייטינג מעוורת אותם הם לא שמים לב כי יש כאן חיים שנפגעים בתהליך ושישנה הפרה בוטה של חוקים שנקבעו על מנת לעזור למתן את ההשפעה על הסופטים על מנת שבאמת יהוו גורם בלתי תלוי.