רקע תיאורטי

השפעת התקשורת על ההליך המשפטי והשפעתה על הציבור מעלה את הסוגיה המשפטית, הממוקדת בהתנהגות התקשורת מבחינת ההקפדה על דרישות החוק המיועד להגן על קיומו של הליך משפטי הוגן באמצעות חוק הסוביודיצה, זהו למעשה חוק האוסר על פרסום שיש בו פוטנציאל של השפעה על הליך המתנהל בבית המשפט. חוק הסוביודיצה חוקק לראשונה בשנת 1929 ע"י המחוקק המנדטורי ברוח המשפט האנגלי ובעקבותיו חוקק החוק גם בישראל, החוק קבע איסור רחב על פרסום דברים הקשורים לסוגיה המתנהלת בבית המשפט, האיסור חל על עניינים אזרחיים, מנהליים ופליליים. בשנת 2002 תוקן החוק וצומצם באופן משמעותי וניכר, עתה החוק חל אך ורק על ההליכים המשפטיים, ובנוסף ההרשעה תיעשה רק בתנאי שיש הוכחה חד משמעית כי ישנה מטרה להשפיע על מהלך המשפט או על תוצאותיו.


הדבר אומר כי 'נושא לא יידון באמצעי התקשורת כל עוד הוא נדון ואין פסיקה של בית המשפט. הגבלות פורמליות מוטלות על סיקור הדיונים בבית המשפט, בעיקר בכל הנושא של הקלטות בקול ובווידאו. לעתים דיונים בבית המשפט "נסגרים" או לחלופין "נפתחים" לסיקור תקשורתי לפי שיקול דעת של משפטנים.' (כספי, 2010)


'החוק מיועד להגן על קיומו של הליך הוגן באמצעות איסור על פרסום שיש בו פוטנציאל של השפעה על הליך תלוי ועומד בבית המשפט (איסור פרסומים שהם בבחינת "סוב־יודיצה", בתרגום: תחת שיפוט).' (סגל, 2011)
בנוסף גם מיועד ' להגן על ההליך המשפטי מפני הפגיעה הרעה של הפרסום בתקשורת. הגבלת הביטויים והפרסומים בתקשורת נועדה להגן על תקינותם ועל תדמיתם של הליכים שיפוטיים שמטרתם הכרעה צודקת בשאלות שנויות במחלוקת, כלומר עשיית צדק. כאן המקום להדגיש את המטרה הכפולה של האיסור: הגנה על תקינות ההליך, כלומר על יכולתו להגיע לתוצאה צודקת, ועל תדמיתו של ההליך השיפוטי..' (קרניאל, 2011)


התקשורת במדינה דמוקרטית הינה גוף עצמאי אשר תפקידיו העיקריים הם:


א.סיקור אירועים- הפצת מידע שעל הציבור לדעת ויש לו ערך לאזרחים.


ב. הצגת דעות מגוונות בתחומי חיים שונים- התקשורת מאפשרת חופש ביטוי וביטוי עצמי של הציבור הרחב,ובכך למעשה משמיעה דעות שונות ומאפשרת חופש מחשבה ודעה, זאת באמצעות: ראיונות, בלוגים, טוקבקים וכו'..


ג. מהווה כמתווך בין אזרח לשלטון - התקשורת מראה את אופיו של השלטון והיא בעלת הכוח להציג בפני הציבור את היתרונות בשלטון ועם זאת מאפשרת במה לקול הציבור ונותנת מקום לקבוצות אינטרס לבקר את השלטון,.


ד. מהווה מנגנון פיקוח בלתי פורמאלי- התקשורת מביאה לחשיפת מידע אודות התנהלות השלטון וגופים שונים או מדגישה נושאים שהציבור אינו חשוף אליהם, ואף יכולה להעביר ביקורת על התנהלותם נבחרי הציבור וגופים במדינה.

התקשורת למעשה נותנת מקום לאזרח לנקוט ולהביע עמדה בפומבי וזאת גם כן על ידי מימוש הזכות לציבור לדעת בכך שחושפת מידע אודות התנהלותם של נבחרי ציבור, עובדי ממשלה, גופים במדינה וכדומה.


למרות השפעותיה החיוניות והכרחיות במדינה דמוקרטית, התקשורת גם קובעת את סדר היום שלנו, של הציבור, היא קובעת את הנושאים שלדעתה עלינו להתמקד בהם ולדון בהם, היא מחליטה אילו סוגיות ידאיגו ויהיו שווים את תשומת ליבם של האזרחים השונים ועוד. ע"י עיצוב סדר היום שלנו היא למעשה מבנה לנו מציאות מסוימת ומעצבת את דעת הקהל, אמנם על הנייר התקשורת אמרו להיות אובייקטיבית לחלוטין אבל כפי שאנו רואים זהו אינו המקרה במציאות כלל, התקשורת לא רק מסקרת ומדווחת אלא עושה הרבה יותר מעבר, היא משקפת את המציאות דרך העיניים שלה דבר המשפיע על דעת הציבור. כתבים, עיתונאים, עורכים ובעלי העיתונים לכולם יש חלק בהשפעה על דעת הקהל בכך שהם למעשה מעצבים את הדעה והמסרים בכל כתבה שיוצאת, הם למעשה בוחרים מהו העיקר בשבילנו, מה נכון ומה לא נכון, לנו כבר אין את תהליך החשיבה הנכון- קבלת עובדות והסקת מסקנות. למעשה ישנה השפעה גם כן על תחומים חשובים בחיינו כמו פוליטיקה ומשפטים, 'התקשורת אינה רק זרועו הארוכה של הציבור לצורך איסוף מידע על הליכי המשפט ופרסומו ברבים , אלא זירה מקבילה להתגוששות בין התביעה לבין ההגנה בכל הנוגע לשאלת אשמתו וחפותו של נאשם. התקשורת היא גם הזירה המעצבת את דעת הקהל' בין היתר 'בנוגע למוסדות המשפט' (קרניאל, 2011), התקשורת למעשה מבנה את המציאות בעניינים המצריכים תפיסות עולם, תפיסות פוליטיות, עקרונות וערכים שאותם היינו אמורים לרכוש מסביבתנו במהלך חיינו, כל זה הולך לפח כאשר התקשורת מאכילה אותנו בכף זהב את התשובה, את ההחלטה שלה בנושא.


כיום, בעיני העיתונאים 'חופש העיתונות הוא בגדר זכות יתר מקצועית, המוקנה להם מכוח השתייכות למקצוע המסוים הזה. חופש העיתונות נתפס, על פי הגרסה הזו, כסוג של חסינות, הניתנת לעיתונאים כהגנה, על מנת שיוכלו לעשות דברים מסוימים, שיש מי שרוצה למנוע אותם מלעשותם.' (גורן, 1993)
בעקבות עובדה זו ובשם זכות הציבור לדעת בשנים האחרונות אנו רואים חדשות לבקרים ראיונות ועדויות שנאספות ע"י התחקירנים, בנושאים שעוסקים בתחום החברתי, כלכלי, פוליטי, תרבותי ובין היתר גם משפטי.


ניתן להבחין כי מופיעות פרשות משפטיות רבות בכלי התקשורת השונים, לא פעם ולא פעמיים אנו נוכחים לראיונות עם עדים פוטנציאלים שטרם פנו למערכת המשפט ופרסומים המכילים הבעת עמדה נחרצת על שאלת האשמה או החפות של נאשם כלשהו. דבר שכזה עלול להביא לשינוי בדעת העד או השופט, זאת קורה מן הסיבה שהעיתונאים מרבים להפר את חוק הסוביודיצה. 'דיונים תכופים ואף סוערים .. מתנהלים על הגבולות ועל אופן הסיקור התקשורתי של ענייני משפט.' (כספי, 2011), מהסיבה שהפרסומים הינם סובייקטיבים ומשלבים ידיעה ודעה, דבר שמהווה לאחד ממאפייני הסיקור התקשורתי.



מדברי פרופ' איתן גלבוע נוכל להסיק כי תפקידה של התקשורת הינו לדווח ולסקר אירועים אך המתרחש כיום הוא אחרת לחלוטין, העיתונאים כן משלבים דעות, כן משלבים את תפיסת העולם שלהם ולוקחים את הכתבה למקום שלהם. 'טשטוש הגבולות בין העובדה לדעה אופייני לתקשורת הכתובה בישראל מאז שנות השמונים, וכי הוא נולד מן הצורך למשוך את צופי הטלוויזיה..' (פלג ובוגוש, 2010), 'התקשורת תפרסם כל פרט, תעלה השערות, תראיין קרובים ורחוקים ועדים פוטנציאליים שיצבעו את הנאשם בצבעים קודרים. חלק מהפרטים שיפורסמו עשויים להתברר בבית המשפט כבלתי נכונים.' (סגל, 2011), 'התקשורת מדווחת בכותרות ענק, חושפת בצבעים עזים, ואפילו מביעה דעה ושופטת, אך אינה יכולה ואינה מתיימרת להחליף את בתי המשפט.' (קרניאל, 2011), 'עיתונאים חסרי השכלה משפטית פורמלית תורמים באמצעות הדיון הדעתני על המשפט להחרפת המתח בינם ובין מערכת המשפט, שבה שולטת התפיסה שמחויבות לאמת, לאובייקטיביות ולניטרליות..' (פלג ובוגוש, 2010).

הכתבים, מרבית הפעמים שופטים את האדם כבר לפני שהחלה חקירתו או הוחלט פסק דינו, לפי תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות ' על העיתונים והעיתונאים לכבד בפרסומיהם את ההנחה שכל אדם הוא בחזקת חף מפשע אלא אם הוא נמצא אשם בדין.' (סגל, 2011) דבר שלא מתאמת עם המציאות הקיימת.


העיתונאי כמשרת הציבור משחק תפקיד של מיידע, לגבי נושאים הקשורים לאזרחי המדינה, עליו תמיד להיות נאמן לערכי חופש העיתונות, חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. יתרה מזאת עליו להיות אמין והינו אחראי על הדעות והידיעות שמפרסם כפי שנמסר מהתקנון- "..בהגישם לציבור שירות מקצועי ובפרסום מדויק, הוגן ואחראי של ידיעות ודעות." אך בפועל האמת מוצגת כאמת של העיתונאי והסוביקטיביות חוגגת בתקשורת. ישנן הוראות מדייקות המנחות את העיתונאי כיצד להציג את כתיבתו כך שלא תראה מנוגדת לאותם כללים כדוגמאת הסוביודיצה.


כצפוי, עקב פרסומים מלאי דעות ועמדות, הציבור רואה לעיתים את הדברים דרך עיני העיתונאי, דבר שעלול כנאמר אף להגיע לשופטים, בין אם זה עקב הוכחות כנגד הנאשם במשפטם, או בין אם זה השפעה עקב הדעות בנוגע לחפותו או אשמתו של הנאשם. הרבה כתבים, עורכי דין ושופטים מעידים ומדברים על ההשפעה של התקשורת על תחום המשפטים. 'בכנס לשכת עורכי דין שהקיף 2,235 עורכי דין, נמצא כי 82 אחוז מקרב עורכי הדין סבורים כי התקשורת משפיעה על החלטות בתי המשפט.' (קרניאל,2011) זאת ועוד, 'בדיון פומבי בכנס לשכת עורכי הדין באילת, שהתקיים ביוני 2009, אמרה השופטת חיותה כוחן, שעמדה בראש הרכב השופטים במשפט רמון, כי "לעיתונות הייתה אג'נדה ברורה בעד זיכויו של חיים רמון ...". כדבריה, "לא תמיד הסיקור התקשורתי של המשפט היה סיקור אמת", והתקשורת סייעה לייצר שלוש עדויות שקר. השופטת הבהירה שהיא אכן נחשפת לתקשורת .. .' (סגל, 2011).




שופטים אחרים כמוה חשים בהשפעת התקשורת, 'השופט זוסמן קבע כי פרסום .. יוצר אפשרות סבירה להשפעה על עדים ועל המשפט, ולכן הוא עבירה. השופט ברנזון העריך כי פרסום ... עלול להשפיע גם על שופט מקצועי.' (קרניאל, 2011) מלבדם גם דברי כבוד שופט בי"המש העליון, בדימוס, מישאל חשין, 'על הסיקור התקשורתי ועל ההשפעה האפשרית על עדים ושופטים, שלפיהם "העיתונות כבר הרשיעה את קצב. זה משפיע על עדים ומזהם את התהליך השיפוטי". [...] אינני מבין איך שופטים יכולים לשבת עכשיו בדין. הכול מזוהם, הכול מטונף. צריך להיות על־אדם כדי לשפוט את קצב בצורה נקייה".' (סגל, 2011).דוגמא נוספת היא ברכה אופיר-תום, שופטת לשעבר בבית המשפט המחוזי בת"א, שציינה שהיא לא יכולה לומר בוודאות שהתקשורת לא השפיעה עליה. בראיון שהיה מיד לאחר פרישתה אמרה: "...לומר לך חד־משמעית, להישבע, שלא הושפעתי, איני יכולה. הדברים כל כך דקים ועדינים, כולנו חיים בעולם המבולבל הזה, מה

אנחנו יכולים לעשות. […] עשיתי את כל המאמצים בעולם כדי להיות אובייקטיווית"


למעשה ממה שנוכל לראות, התקשורת בעלת השפעה ענקית ועצומה על דעות של הציבור ושל השופטים והדיינים שאמורים להוות גוף ללא תלות, אמנם אין תלות חוקתית או ממשלתית אך האם דעותיהם לא תלויים בכלום?
תפקיד השופט הינו להגיע להחלטה בנושא המובא אליו לבית המשפט ועליו להכריח על פי חוקי המדינה באוביקטיביות מוחלטת, ללא ניגוד אינטרסים או דעה קדומה על הנושא או הנאשם עצמו, דבר שהוא כמעט ובלתי אפשרי כאשר שאלת חפותו או אשמתו של נאשם כלשהו מוצגת בכותרות ענק בתקשורת.

תפקיד התקשורת הינו אמנםלהיות כלב השמירה של הדמוקרטיה משמע לבקר ולפקח על הממשלה ומוסדות המדינה השונים, וזאת ע"י חשיפה של פרשות שקשורים לנבחרי הציבור והתנהלות אותם גופים מדיניים. אבל עם זאת התקשורת במרבית הפעמים מבקרת את נבחרי הציבור או אישים חשובים בציבור באופן חריף, לדוגמא כאשר יש איש ציבור שיש אזכור של פשע שעשה או חקירה כנגדו התקשורת מתחילה במשפט משלה וגם בית המשפט כמו התקשורת שופט בנחרצות ובכובד את האיש. לדבר שכזה ניתן לקרוא עקרון בוזגלו ההפוך, התקשורת למעשה מחפשת את הרייטינג את הצהוב, אך לעיתים היא אינה מבדילה בין עניין הציבור לעניין ציבורי, יש הבדל בין האם זה נכון לסקר את הנושאים הפליליים האלו על מנת לקבל יותר צפיות ורייטינג מאשר שזה באמת חשוב שהציבור יחשף למידע המובא ע"י התקשורת בפרסומים על נשיאים או ראשי ממשלה.


בכל זאת עם פרסום הסיקור בנושאים פליליים עלולים להרוס אתת שמו הטוב של האדם, ולפגוע לו בזכות להליך הוגן.
'לכל אדם יש זכות להגן על עצמו ועל שמו הטוב, ולציבור יש זכות לקבל ולשקול את גרסתו ואת עמדתו של החשוד או הנאשם. ודאי כשהוא איש ציבור החייב דין וחשבון לציבור שבחר בו. משפט הציבור חשוב לאיש הציבור לא פחות, ואולי יותר, מגזר הדין של בית המשפט.' (קרניאל ,2011)
יש למעשה כמו כן שימוש באמצעים שונים באמצעי התקשורת על מנת להגיע לסיקורים ולכתבות, שלעיתים אף יכולים לחרוג מן המותר בחוק, תוך כדי פרסום דברים שלא משקפים במאת האחוזים את המצב.
מוכרים לא מעט סיפורים בהם אנשים שהורשעו הינם חפים מפשע, דבר שעלול להיגרם ע"י השפעה על השופטים, על יכולת השיפוט, על חופש המחשבה שלהם, באמצעות פרסומים חסרי גבולות תוך כדי הליך פלילי, על עניינים משפטיים תלויים ועומדים.